<h1>ב"ב ק"נ ע"ב</h1>
<h2>דף י.</h2>
אתחיל לכתוב ביאור משפטי כתובה מליקוטי ה"ר אבי"ה. מה שאין כותבין לשון זכרון עדות וכו' איך אמר לנו פל' החתן הוו עלי עדים וקנו ממני וכו' עד וכתבו וחתמו ותנו לפל' אנתתי וכו', שזה הלשון הוקבע בטופסי שטרות כדאמ' בפר' יש נוחלין הלכה הכותב כל נכסיו לבנו [ב"ב קל"ו ע"א], רב הונא בריה דרב יהושע א' בין אקנייה וקנינא מניה וכו'.
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פל' בשנת כך וכך לבריאת עולם. זמן כתבי' משום טריפת לקוחות אם קנו (שוב) [שום] נכסי' המשועבדי' לכתובה, וכן הטעם בכל השטרות לבד מגטין, כדמפר' בפר' ב' דגטין [י"ז ע"א] מפני מה תיקנו זמן בגטין אית דמפר' משום פירי ואית דאמ' משום בת אחותו. ואם שני ימים ראש חדש ששי ויום שבת וכנסה ביום ששי אית מרברב' שמורין לכתוב ביום ששי יום שלשים לירח פלני שעבר, ואי' דא' יום שלשים הנקרא ירח פלני, ואי' דא' ביום עיבור לירח פל' שעבר, ואי' דכת' ראש חדש פל' סתם, ובגרמיישא כותבי' ביום שלשים לירח פל', אבל חל ראש חדש יום חמשי וששי וכנסה בששי הורגלו למנות מיום שני, וכן מוכיח בפר' היו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דתנן זה או' בשנים בחדש וזה או' בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה לא ידע, ופר"ש שאותו שידע בעיבורו מנה מיום שני והשני מנה מיום ראשון, כי היה סבור שחדש שעבר היה חסר, ושמע' מרבו' שהיו מערערין על זה והיו רוצים למנות מיום ראשון וראייתם מדגרסי' בשילהי פר' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא שטרא דהוה כתי' ביה בניסן סתמא וכו'. אדר הראשון כותבין סתם ואדר השני כותבין תיניין, כר' יהוד' דאמ' גם כן בנדרי' [נדרים ס"ג ע"א] וכמשפט זה כן משפט זה, וכשר הדבר שאין לשנות מנהג אבותינו למנות מיום שיני.
למיניין שאנו מונין בו כאן במדינת פל' או בכרך פל' או בעיר פל' או בכפר פל'. כדא' להו ר' אבא לספריה [ב"ב קע"ב ע"א] כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דממסרן לכו מילי בשילי, וכו', יש מפר' משום שידעו על ידי מקום כתיבת השטר לחקור אחר עדים המכירים חתימת עידי מקומם, ויש מפר' משו' דמיחזי כשיקרא. ונראין הדברים דהך דר' אבא אם שינה פסול השטר או הכתובה, וכן פסק ה"ר יצחק ב"ר מרדכי, והיינו כגון שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, ואותה כתיבה רוצה לומר מקום חתימת עדים, כן פי' רבינ' תם, וכן רבי' יצחק ב"ר שמואל ועל זה סמכו לכתוב כתובה ומוליכין עמהם למקום נשואי' וכותבין מקום הנשואין ששם חותמי' העדים. ואפילו אם הטעם משום דמחזי כשיקרא צריך לכתוב מקום הנשואין ויום כניסת החופה דהיינו יומא דקיניין והמאוחרין כשרין וכל שכן זה שאינו מאוחר, והילכך אין להקפיד בהקדמת הכתובה שהרי הקניין ביום החתימה, וטורפת לקוחות בדין דקלא אית לה כדא' בפר' האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"א] כל הנשאות בתולה יש לה קול וכו', ואפילו לא כתב לה גובה בתנאי ב"ד. ואם הוקדם נמי יום הקניין ליום חתימת הכתובה כשר, וכן משמע מפר"ח. אבל לפי' ר' יב"א ורב' שמואל ב"ר מאיר אין נר' כן, מכל מקום הלכ' כר"ח דלא מיפסיל בהכי.
איך ר' פל' החתן אמר לה להדא פלני' בתולתא או אם אלמנה כותב ארמלתא ואם גרושה או חלוצה יכתוב לפי העיניין כדי להבחין דתנן [כתובות פ"ט ע"ב] המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה, אם לא נקרעה כבר, ויבחינו נמי אם גרושה דידיה הויא והחזירה יכתוב מתרכתא דילי הדרי לגבאי והוי לי לאנתו כדבקמייתא כדת מש' וישר' וכו'. הוי לי לאינתו. התקדשי לי לא תקנו לכתוב בכתובה משום דזימנין דקדשה כבר במקום אחר ועידי קדושין לחוד ועידי כתובה לחוד. כדת משה וישראל. כלומ' שמסרה האב לשלוחי הבעל מרצונו, כדא' בפר' אע"פ ולא כההיא עובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפה מניה, דמסיק כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' כדת משה וישר' ואפקעיה לקדושי מיניה, ועוד הוצרכנו לכתוב זה להודיענו שלא כתב לה כתובה אלא להתנהג עמו כדת משה וישר' כדתנן בפר' המדיר [כתובות ע"ב ע"א] איזו היא עוברת על דת משה מאכילתו שאינו מעושר ואינה קוצה חלה ומשמשתו נידה, ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם.
ואנא אפלח ואוקיר. לכאורה משמע אפלח אעבוד, או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה שכך קיבל עליו בתנאי כתובה. ובתשו' ר"ת כתוב שאם ידוע שאין לו לבעל אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה, ולרב הונא [שם ס"ג ע"א] דמפר' אתשמיש, יש לפר' אפלח לה בחוליה, כמו שאמרו [סוכה כ"ה ע"א] חולים ומשמשיהן, ותנן בפר' נערה [כתובות נ"א ע"א] לקתה חייב לרפאותה, הילכך מוטל עליו לשמש (בפניו) [בפניה], ותני' [תוספתא שם פ"ד ה"ה] צריכה רפואה הרי היא כמזונות. ואוקיר. אכבדנה. כדתני' בפר' הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכת' או' [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואיזון. מזונות כמשמעו. ואפרנס יתייכי. היינו תיקון עדיים ומלבושים. כהילכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרי' וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. משום דכת' בההיא פרשה [שמות כ"א] כמשפט הבנות, מיתרג' כהילכת בנת ישר', בקושטא, שעל מנת כן קידשה בתחלה לתת לה, ולשון מקרא הוא דכת' [הושע ב'] וארשתיך לי באמונה.
ויהבינא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. כדכת' [שמות כ"ב] כסף ישקל כמהר הבתולות, ותני' בפר' קמא דכתובות [י' ע"א] שיהא זה כמוהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמי' לכתובת אשה מן התורה רשב"ג או' כתובת בתולה מן התורה כתובת אלמנה אינה אל' מדברי סופרים, ולהכי כתבי' לאלמנה ויהיבנא ליכ' כסף ארמלותיכי כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן, ואין כותבין מהר לאלמנה וכן כתב רב עמרם, אבל תוספת כתובה כותבין לאלמנה כמו לבתולה. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב בפר' ואלה המשפטים כמהר כמה ר', היינו מאתים זוז, ורבותינו דורשין כ' מהר ה' בתולות היה לו ליכתוב מהר בתולות מאי כמהר הבתולות אלו כ"ה יתירי היינו כ"ה שקלים ושקל ד' דינ' היינו מאתים זוז, ורב' אליקים פי' בפר' מי שמת דדינר של כסף שוקל ב' פשיטין ומחצה למשקל הברזל, וגם ר' שלמה פי' כן בבכורות בפר' יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב] גבי ה' סלעים של פדיו' הבן, ובתשו' הגאו' כתב שדינר כסף משקלו זהוב רומנט, וכן קורי' בקושטנטינא לזהוב דינר, והוא ב' וחצי למשקל הברזל [ופחות מעט, שמאה מהן דהיינו מנה שוקלי' ליטרא פשיטי למשקל הברזל] וזה יבא י' פשיטין פחות, ונותן לה ממעות מקום הנשואין. ומזוניכי. פי' שארה. וכסותייכי. כסותה. וסיפוקייכי. כדתנן [כתובות ס"ד ע"ב] ונותן לה מעה כסף לצרכה, ומטה ומפץ וכו', ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא. פי' עונתה. ולישנא דקרא [בראשית י"ט] ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ. ויש שכותבין ומיעל לותייכי כדכת' [שם ל"ח] ויבא אליה ותהר לו, ולשון תלמוד בא עליה.
וצביאת מרת פל' דא והוות ליה לאינתו. אבל בדלא אניסא לא כתבינן לפי שידוע ומפורסם לכל ואף כי הוא מעשה ב"ד ומכל מקום וצביאת כתבינן לאפוקי מעובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפה מיניה כד אותבוה אבי כורסייה, ויש הרבה דברים שמתנאי ב"ד הוא ואין רגילות לכתוב כגון קבורתה, ואין כותבין אם תשתבאי אפרוקינך, ובנן נוקבן דיהוו ליכי מנאי וכו', וכתובת בנין דיכרין ואמ' בכתובות [נ"א ע"א, נ"ב ע"ב] שאע"פ שלא כתב לה גובה בתנאי ב"ד, וכדי שלא לבייש את מי שאין לו כותבין לכולם בקיצבה אחת.
ודין נדוניא. יש שכותבין ודא נדוניא ושוגים כי לשון זכר הוא כדאמ' בפר' איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב] ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא א' להו אי פסקת כשער הגבוה וכו', וגם בפר' נערה [כתובות נ"ד ע"א] זל נדוניא ולא קא' אייקרה זלה. דהנעלת ליה מבי נשא פי' מבית אביה, והיא לשון תלמוד, ואפילו אם היא יתומה מאב ואם נקרא בית אבוהא, ואם אלמנה היא כותבין מביתהא, דמצינו בתמר [בראשית ל"ח] שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם בן נח שהיה אביה וכהן היה דכת' [שם] הוציאוה ותשרף כדין בת כהן, הנעלת פי' הכניסה לשו' הנעל קדמוהי לדניאל [ו'], ונדוניא לשון מקרא ביחזקאל [ט"ז] לכל זונות יתנו נדה. בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשימוש ערסא חמשין ליטרין. שימוש ערסא הם מצעות כרים וכסתות, מאני תשמישי ערסא ומפני שמקבל הכל עליו באחריותו אפילו מאני דלבושא בתורת נכסי צאן ברזל להכי כשפורעין לה את כתובתה אמרינ' בסוף פר' נערה [שם] אלמנה רב א' שמין מה שעליה והילכת' כרב. והא דכתבינן וצבי ר' פל' חתן דנן ואוסיף לה מדיליה חמשין ליטרין. גם הוא מנכסי צאן ברזל באחריותו כאלו קיבל הכל מידה, כדתנן בפר' מציאת האשה [שם ס"ו ע"א] מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כי דרך לעלות בשומא מפני כבוד בני החופה.
סך הכל מאה ליטרין דכסף. סך לשון סכום וחשבון כדא' בפר' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א] סך מקרי דרדקי כ"ה ינוקי, ומה שהורגלו לסכום מפני שפעמים הוי חמשין בסוף שיטה ואתי לזייופי ולשוויי חמשה כדא' בפר' גט פשוט [שם קס"ז ע"א] א' אביי מתלתא ועד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דילמ' חזי ליה איניש דלא מעלי וכתב מאי דבעי ואי אתרמי ליה ניהדריה לדיבוריה תרי ותלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע, אבל השתא דכותבין סך הכל לא צריך למהדר דיבוריה דאנן כתבי' כל הכתובות בשוה, אבל בימי חכמי' לא היו כותבין הכתובות בשוה כמו שמצינו בבתו של נקדימון בן גוריון [כתובות ס"ו ע"ב] שאמ' רבן יוח' בן זכאי לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה הייתי קורא בה והיה כתוב בה אלף אלפים דינרי זהב שהכניסה מבית אביה חוץ משל חמיה, ותנן [שם] החתן מקבל עשרה דינרי' לקופה, פי' קופה של בשמים. וכיון שמודה החתן שבין שניהם הכניסו מאה ליטרין והוא מקנה לה בקניין גמור ומקבל עליו אחריות הודאתו כמאה עדים היכא דלא חייב לאחריני, והרגילו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
וכך אמר ר' פל' חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא קבילית עלי ועל ירתיי בתראי. אע"ג דא' רבא בפר' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אעפ"כ כתבינן, ואנן נהגי' כר' יוסי [שם ק"ד ע"ב] לעשות כתובה מלוה דהיינו שוה בשוה כמו שכותבין רק מה שמלוה בלא תוספת וגירוע, ומה שמוסיף שליש על הכספים כדתנן בפר' האשה [כתובות ס"ו ע"א] הטעם מפני שמרויח בהן, גובה מלוה, פי' גובה הכל מה שכתוב בכתובה, כמו שהלותה לו, מקום שנהגו לכפול גובה מחצה, נהרבלאי מגבו תילתא שאם היתה מכנסת ד' ליטרין היו כותבין י"ב ליטרין, ולא היה מנהגם להקנות בקניין, אבל עתה שמקנין בקניין גמור גובה הכל אפילו ענייה. להתפרע מכל שפר ארג ניכסין. הוצרכו לכתוב משום דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] הנזקין שמין להן בעידית בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, להכי ייפו כוחם לכתוב שפר זהו מיטב, ארג, נחמד למראה [בראשית ב'] מתרג' דמרגג למיחזי, ניכסין, גם מטלטלין איקרו ניכסי בפר' מי שמת
<h2>דף נא.</h2>
אתחיל לכתוב ביאור משפטי כתובה מליקוטי ה"ר אבי"ה. מה שאין כותבין לשון זכרון עדות וכו' איך אמר לנו פל' החתן הוו עלי עדים וקנו ממני וכו' עד וכתבו וחתמו ותנו לפל' אנתתי וכו', שזה הלשון הוקבע בטופסי שטרות כדאמ' בפר' יש נוחלין הלכה הכותב כל נכסיו לבנו [ב"ב קל"ו ע"א], רב הונא בריה דרב יהושע א' בין אקנייה וקנינא מניה וכו'.
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פל' בשנת כך וכך לבריאת עולם. זמן כתבי' משום טריפת לקוחות אם קנו (שוב) [שום] נכסי' המשועבדי' לכתובה, וכן הטעם בכל השטרות לבד מגטין, כדמפר' בפר' ב' דגטין [י"ז ע"א] מפני מה תיקנו זמן בגטין אית דמפר' משום פירי ואית דאמ' משום בת אחותו. ואם שני ימים ראש חדש ששי ויום שבת וכנסה ביום ששי אית מרברב' שמורין לכתוב ביום ששי יום שלשים לירח פלני שעבר, ואי' דא' יום שלשים הנקרא ירח פלני, ואי' דא' ביום עיבור לירח פל' שעבר, ואי' דכת' ראש חדש פל' סתם, ובגרמיישא כותבי' ביום שלשים לירח פל', אבל חל ראש חדש יום חמשי וששי וכנסה בששי הורגלו למנות מיום שני, וכן מוכיח בפר' היו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דתנן זה או' בשנים בחדש וזה או' בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה לא ידע, ופר"ש שאותו שידע בעיבורו מנה מיום שני והשני מנה מיום ראשון, כי היה סבור שחדש שעבר היה חסר, ושמע' מרבו' שהיו מערערין על זה והיו רוצים למנות מיום ראשון וראייתם מדגרסי' בשילהי פר' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא שטרא דהוה כתי' ביה בניסן סתמא וכו'. אדר הראשון כותבין סתם ואדר השני כותבין תיניין, כר' יהוד' דאמ' גם כן בנדרי' [נדרים ס"ג ע"א] וכמשפט זה כן משפט זה, וכשר הדבר שאין לשנות מנהג אבותינו למנות מיום שיני.
למיניין שאנו מונין בו כאן במדינת פל' או בכרך פל' או בעיר פל' או בכפר פל'. כדא' להו ר' אבא לספריה [ב"ב קע"ב ע"א] כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דממסרן לכו מילי בשילי, וכו', יש מפר' משום שידעו על ידי מקום כתיבת השטר לחקור אחר עדים המכירים חתימת עידי מקומם, ויש מפר' משו' דמיחזי כשיקרא. ונראין הדברים דהך דר' אבא אם שינה פסול השטר או הכתובה, וכן פסק ה"ר יצחק ב"ר מרדכי, והיינו כגון שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, ואותה כתיבה רוצה לומר מקום חתימת עדים, כן פי' רבינ' תם, וכן רבי' יצחק ב"ר שמואל ועל זה סמכו לכתוב כתובה ומוליכין עמהם למקום נשואי' וכותבין מקום הנשואין ששם חותמי' העדים. ואפילו אם הטעם משום דמחזי כשיקרא צריך לכתוב מקום הנשואין ויום כניסת החופה דהיינו יומא דקיניין והמאוחרין כשרין וכל שכן זה שאינו מאוחר, והילכך אין להקפיד בהקדמת הכתובה שהרי הקניין ביום החתימה, וטורפת לקוחות בדין דקלא אית לה כדא' בפר' האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"א] כל הנשאות בתולה יש לה קול וכו', ואפילו לא כתב לה גובה בתנאי ב"ד. ואם הוקדם נמי יום הקניין ליום חתימת הכתובה כשר, וכן משמע מפר"ח. אבל לפי' ר' יב"א ורב' שמואל ב"ר מאיר אין נר' כן, מכל מקום הלכ' כר"ח דלא מיפסיל בהכי.
איך ר' פל' החתן אמר לה להדא פלני' בתולתא או אם אלמנה כותב ארמלתא ואם גרושה או חלוצה יכתוב לפי העיניין כדי להבחין דתנן [כתובות פ"ט ע"ב] המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה, אם לא נקרעה כבר, ויבחינו נמי אם גרושה דידיה הויא והחזירה יכתוב מתרכתא דילי הדרי לגבאי והוי לי לאנתו כדבקמייתא כדת מש' וישר' וכו'. הוי לי לאינתו. התקדשי לי לא תקנו לכתוב בכתובה משום דזימנין דקדשה כבר במקום אחר ועידי קדושין לחוד ועידי כתובה לחוד. כדת משה וישראל. כלומ' שמסרה האב לשלוחי הבעל מרצונו, כדא' בפר' אע"פ ולא כההיא עובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפה מניה, דמסיק כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' כדת משה וישר' ואפקעיה לקדושי מיניה, ועוד הוצרכנו לכתוב זה להודיענו שלא כתב לה כתובה אלא להתנהג עמו כדת משה וישר' כדתנן בפר' המדיר [כתובות ע"ב ע"א] איזו היא עוברת על דת משה מאכילתו שאינו מעושר ואינה קוצה חלה ומשמשתו נידה, ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם.
ואנא אפלח ואוקיר. לכאורה משמע אפלח אעבוד, או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה שכך קיבל עליו בתנאי כתובה. ובתשו' ר"ת כתוב שאם ידוע שאין לו לבעל אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה, ולרב הונא [שם ס"ג ע"א] דמפר' אתשמיש, יש לפר' אפלח לה בחוליה, כמו שאמרו [סוכה כ"ה ע"א] חולים ומשמשיהן, ותנן בפר' נערה [כתובות נ"א ע"א] לקתה חייב לרפאותה, הילכך מוטל עליו לשמש (בפניו) [בפניה], ותני' [תוספתא שם פ"ד ה"ה] צריכה רפואה הרי היא כמזונות. ואוקיר. אכבדנה. כדתני' בפר' הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכת' או' [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואיזון. מזונות כמשמעו. ואפרנס יתייכי. היינו תיקון עדיים ומלבושים. כהילכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרי' וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. משום דכת' בההיא פרשה [שמות כ"א] כמשפט הבנות, מיתרג' כהילכת בנת ישר', בקושטא, שעל מנת כן קידשה בתחלה לתת לה, ולשון מקרא הוא דכת' [הושע ב'] וארשתיך לי באמונה.
ויהבינא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. כדכת' [שמות כ"ב] כסף ישקל כמהר הבתולות, ותני' בפר' קמא דכתובות [י' ע"א] שיהא זה כמוהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמי' לכתובת אשה מן התורה רשב"ג או' כתובת בתולה מן התורה כתובת אלמנה אינה אל' מדברי סופרים, ולהכי כתבי' לאלמנה ויהיבנא ליכ' כסף ארמלותיכי כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן, ואין כותבין מהר לאלמנה וכן כתב רב עמרם, אבל תוספת כתובה כותבין לאלמנה כמו לבתולה. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב בפר' ואלה המשפטים כמהר כמה ר', היינו מאתים זוז, ורבותינו דורשין כ' מהר ה' בתולות היה לו ליכתוב מהר בתולות מאי כמהר הבתולות אלו כ"ה יתירי היינו כ"ה שקלים ושקל ד' דינ' היינו מאתים זוז, ורב' אליקים פי' בפר' מי שמת דדינר של כסף שוקל ב' פשיטין ומחצה למשקל הברזל, וגם ר' שלמה פי' כן בבכורות בפר' יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב] גבי ה' סלעים של פדיו' הבן, ובתשו' הגאו' כתב שדינר כסף משקלו זהוב רומנט, וכן קורי' בקושטנטינא לזהוב דינר, והוא ב' וחצי למשקל הברזל [ופחות מעט, שמאה מהן דהיינו מנה שוקלי' ליטרא פשיטי למשקל הברזל] וזה יבא י' פשיטין פחות, ונותן לה ממעות מקום הנשואין. ומזוניכי. פי' שארה. וכסותייכי. כסותה. וסיפוקייכי. כדתנן [כתובות ס"ד ע"ב] ונותן לה מעה כסף לצרכה, ומטה ומפץ וכו', ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא. פי' עונתה. ולישנא דקרא [בראשית י"ט] ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ. ויש שכותבין ומיעל לותייכי כדכת' [שם ל"ח] ויבא אליה ותהר לו, ולשון תלמוד בא עליה.
וצביאת מרת פל' דא והוות ליה לאינתו. אבל בדלא אניסא לא כתבינן לפי שידוע ומפורסם לכל ואף כי הוא מעשה ב"ד ומכל מקום וצביאת כתבינן לאפוקי מעובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפה מיניה כד אותבוה אבי כורסייה, ויש הרבה דברים שמתנאי ב"ד הוא ואין רגילות לכתוב כגון קבורתה, ואין כותבין אם תשתבאי אפרוקינך, ובנן נוקבן דיהוו ליכי מנאי וכו', וכתובת בנין דיכרין ואמ' בכתובות [נ"א ע"א, נ"ב ע"ב] שאע"פ שלא כתב לה גובה בתנאי ב"ד, וכדי שלא לבייש את מי שאין לו כותבין לכולם בקיצבה אחת.
ודין נדוניא. יש שכותבין ודא נדוניא ושוגים כי לשון זכר הוא כדאמ' בפר' איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב] ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא א' להו אי פסקת כשער הגבוה וכו', וגם בפר' נערה [כתובות נ"ד ע"א] זל נדוניא ולא קא' אייקרה זלה. דהנעלת ליה מבי נשא פי' מבית אביה, והיא לשון תלמוד, ואפילו אם היא יתומה מאב ואם נקרא בית אבוהא, ואם אלמנה היא כותבין מביתהא, דמצינו בתמר [בראשית ל"ח] שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם בן נח שהיה אביה וכהן היה דכת' [שם] הוציאוה ותשרף כדין בת כהן, הנעלת פי' הכניסה לשו' הנעל קדמוהי לדניאל [ו'], ונדוניא לשון מקרא ביחזקאל [ט"ז] לכל זונות יתנו נדה. בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשימוש ערסא חמשין ליטרין. שימוש ערסא הם מצעות כרים וכסתות, מאני תשמישי ערסא ומפני שמקבל הכל עליו באחריותו אפילו מאני דלבושא בתורת נכסי צאן ברזל להכי כשפורעין לה את כתובתה אמרינ' בסוף פר' נערה [שם] אלמנה רב א' שמין מה שעליה והילכת' כרב. והא דכתבינן וצבי ר' פל' חתן דנן ואוסיף לה מדיליה חמשין ליטרין. גם הוא מנכסי צאן ברזל באחריותו כאלו קיבל הכל מידה, כדתנן בפר' מציאת האשה [שם ס"ו ע"א] מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כי דרך לעלות בשומא מפני כבוד בני החופה.
סך הכל מאה ליטרין דכסף. סך לשון סכום וחשבון כדא' בפר' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א] סך מקרי דרדקי כ"ה ינוקי, ומה שהורגלו לסכום מפני שפעמים הוי חמשין בסוף שיטה ואתי לזייופי ולשוויי חמשה כדא' בפר' גט פשוט [שם קס"ז ע"א] א' אביי מתלתא ועד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דילמ' חזי ליה איניש דלא מעלי וכתב מאי דבעי ואי אתרמי ליה ניהדריה לדיבוריה תרי ותלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע, אבל השתא דכותבין סך הכל לא צריך למהדר דיבוריה דאנן כתבי' כל הכתובות בשוה, אבל בימי חכמי' לא היו כותבין הכתובות בשוה כמו שמצינו בבתו של נקדימון בן גוריון [כתובות ס"ו ע"ב] שאמ' רבן יוח' בן זכאי לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה הייתי קורא בה והיה כתוב בה אלף אלפים דינרי זהב שהכניסה מבית אביה חוץ משל חמיה, ותנן [שם] החתן מקבל עשרה דינרי' לקופה, פי' קופה של בשמים. וכיון שמודה החתן שבין שניהם הכניסו מאה ליטרין והוא מקנה לה בקניין גמור ומקבל עליו אחריות הודאתו כמאה עדים היכא דלא חייב לאחריני, והרגילו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
וכך אמר ר' פל' חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא קבילית עלי ועל ירתיי בתראי. אע"ג דא' רבא בפר' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אעפ"כ כתבינן, ואנן נהגי' כר' יוסי [שם ק"ד ע"ב] לעשות כתובה מלוה דהיינו שוה בשוה כמו שכותבין רק מה שמלוה בלא תוספת וגירוע, ומה שמוסיף שליש על הכספים כדתנן בפר' האשה [כתובות ס"ו ע"א] הטעם מפני שמרויח בהן, גובה מלוה, פי' גובה הכל מה שכתוב בכתובה, כמו שהלותה לו, מקום שנהגו לכפול גובה מחצה, נהרבלאי מגבו תילתא שאם היתה מכנסת ד' ליטרין היו כותבין י"ב ליטרין, ולא היה מנהגם להקנות בקניין, אבל עתה שמקנין בקניין גמור גובה הכל אפילו ענייה. להתפרע מכל שפר ארג ניכסין. הוצרכו לכתוב משום דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] הנזקין שמין להן בעידית בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, להכי ייפו כוחם לכתוב שפר זהו מיטב, ארג, נחמד למראה [בראשית ב'] מתרג' דמרגג למיחזי, ניכסין, גם מטלטלין איקרו ניכסי בפר' מי שמת
<h2>דף סו:</h2>
אתחיל לכתוב ביאור משפטי כתובה מליקוטי ה"ר אבי"ה. מה שאין כותבין לשון זכרון עדות וכו' איך אמר לנו פל' החתן הוו עלי עדים וקנו ממני וכו' עד וכתבו וחתמו ותנו לפל' אנתתי וכו', שזה הלשון הוקבע בטופסי שטרות כדאמ' בפר' יש נוחלין הלכה הכותב כל נכסיו לבנו [ב"ב קל"ו ע"א], רב הונא בריה דרב יהושע א' בין אקנייה וקנינא מניה וכו'.
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פל' בשנת כך וכך לבריאת עולם. זמן כתבי' משום טריפת לקוחות אם קנו (שוב) [שום] נכסי' המשועבדי' לכתובה, וכן הטעם בכל השטרות לבד מגטין, כדמפר' בפר' ב' דגטין [י"ז ע"א] מפני מה תיקנו זמן בגטין אית דמפר' משום פירי ואית דאמ' משום בת אחותו. ואם שני ימים ראש חדש ששי ויום שבת וכנסה ביום ששי אית מרברב' שמורין לכתוב ביום ששי יום שלשים לירח פלני שעבר, ואי' דא' יום שלשים הנקרא ירח פלני, ואי' דא' ביום עיבור לירח פל' שעבר, ואי' דכת' ראש חדש פל' סתם, ובגרמיישא כותבי' ביום שלשים לירח פל', אבל חל ראש חדש יום חמשי וששי וכנסה בששי הורגלו למנות מיום שני, וכן מוכיח בפר' היו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דתנן זה או' בשנים בחדש וזה או' בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה לא ידע, ופר"ש שאותו שידע בעיבורו מנה מיום שני והשני מנה מיום ראשון, כי היה סבור שחדש שעבר היה חסר, ושמע' מרבו' שהיו מערערין על זה והיו רוצים למנות מיום ראשון וראייתם מדגרסי' בשילהי פר' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] ההוא שטרא דהוה כתי' ביה בניסן סתמא וכו'. אדר הראשון כותבין סתם ואדר השני כותבין תיניין, כר' יהוד' דאמ' גם כן בנדרי' [נדרים ס"ג ע"א] וכמשפט זה כן משפט זה, וכשר הדבר שאין לשנות מנהג אבותינו למנות מיום שיני.
למיניין שאנו מונין בו כאן במדינת פל' או בכרך פל' או בעיר פל' או בכפר פל'. כדא' להו ר' אבא לספריה [ב"ב קע"ב ע"א] כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דממסרן לכו מילי בשילי, וכו', יש מפר' משום שידעו על ידי מקום כתיבת השטר לחקור אחר עדים המכירים חתימת עידי מקומם, ויש מפר' משו' דמיחזי כשיקרא. ונראין הדברים דהך דר' אבא אם שינה פסול השטר או הכתובה, וכן פסק ה"ר יצחק ב"ר מרדכי, והיינו כגון שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, ואותה כתיבה רוצה לומר מקום חתימת עדים, כן פי' רבינ' תם, וכן רבי' יצחק ב"ר שמואל ועל זה סמכו לכתוב כתובה ומוליכין עמהם למקום נשואי' וכותבין מקום הנשואין ששם חותמי' העדים. ואפילו אם הטעם משום דמחזי כשיקרא צריך לכתוב מקום הנשואין ויום כניסת החופה דהיינו יומא דקיניין והמאוחרין כשרין וכל שכן זה שאינו מאוחר, והילכך אין להקפיד בהקדמת הכתובה שהרי הקניין ביום החתימה, וטורפת לקוחות בדין דקלא אית לה כדא' בפר' האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"א] כל הנשאות בתולה יש לה קול וכו', ואפילו לא כתב לה גובה בתנאי ב"ד. ואם הוקדם נמי יום הקניין ליום חתימת הכתובה כשר, וכן משמע מפר"ח. אבל לפי' ר' יב"א ורב' שמואל ב"ר מאיר אין נר' כן, מכל מקום הלכ' כר"ח דלא מיפסיל בהכי.
איך ר' פל' החתן אמר לה להדא פלני' בתולתא או אם אלמנה כותב ארמלתא ואם גרושה או חלוצה יכתוב לפי העיניין כדי להבחין דתנן [כתובות פ"ט ע"ב] המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה, אם לא נקרעה כבר, ויבחינו נמי אם גרושה דידיה הויא והחזירה יכתוב מתרכתא דילי הדרי לגבאי והוי לי לאנתו כדבקמייתא כדת מש' וישר' וכו'. הוי לי לאינתו. התקדשי לי לא תקנו לכתוב בכתובה משום דזימנין דקדשה כבר במקום אחר ועידי קדושין לחוד ועידי כתובה לחוד. כדת משה וישראל. כלומ' שמסרה האב לשלוחי הבעל מרצונו, כדא' בפר' אע"פ ולא כההיא עובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפה מניה, דמסיק כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' כדת משה וישר' ואפקעיה לקדושי מיניה, ועוד הוצרכנו לכתוב זה להודיענו שלא כתב לה כתובה אלא להתנהג עמו כדת משה וישר' כדתנן בפר' המדיר [כתובות ע"ב ע"א] איזו היא עוברת על דת משה מאכילתו שאינו מעושר ואינה קוצה חלה ומשמשתו נידה, ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם.
ואנא אפלח ואוקיר. לכאורה משמע אפלח אעבוד, או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה שכך קיבל עליו בתנאי כתובה. ובתשו' ר"ת כתוב שאם ידוע שאין לו לבעל אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לפרנסה ולזונה, ולרב הונא [שם ס"ג ע"א] דמפר' אתשמיש, יש לפר' אפלח לה בחוליה, כמו שאמרו [סוכה כ"ה ע"א] חולים ומשמשיהן, ותנן בפר' נערה [כתובות נ"א ע"א] לקתה חייב לרפאותה, הילכך מוטל עליו לשמש (בפניו) [בפניה], ותני' [תוספתא שם פ"ד ה"ה] צריכה רפואה הרי היא כמזונות. ואוקיר. אכבדנה. כדתני' בפר' הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכת' או' [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואיזון. מזונות כמשמעו. ואפרנס יתייכי. היינו תיקון עדיים ומלבושים. כהילכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרי' וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. משום דכת' בההיא פרשה [שמות כ"א] כמשפט הבנות, מיתרג' כהילכת בנת ישר', בקושטא, שעל מנת כן קידשה בתחלה לתת לה, ולשון מקרא הוא דכת' [הושע ב'] וארשתיך לי באמונה.
ויהבינא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. כדכת' [שמות כ"ב] כסף ישקל כמהר הבתולות, ותני' בפר' קמא דכתובות [י' ע"א] שיהא זה כמוהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמי' לכתובת אשה מן התורה רשב"ג או' כתובת בתולה מן התורה כתובת אלמנה אינה אל' מדברי סופרים, ולהכי כתבי' לאלמנה ויהיבנא ליכ' כסף ארמלותיכי כסף זוזי מאה דחזו ליכי מדרבנן, ואין כותבין מהר לאלמנה וכן כתב רב עמרם, אבל תוספת כתובה כותבין לאלמנה כמו לבתולה. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב בפר' ואלה המשפטים כמהר כמה ר', היינו מאתים זוז, ורבותינו דורשין כ' מהר ה' בתולות היה לו ליכתוב מהר בתולות מאי כמהר הבתולות אלו כ"ה יתירי היינו כ"ה שקלים ושקל ד' דינ' היינו מאתים זוז, ורב' אליקים פי' בפר' מי שמת דדינר של כסף שוקל ב' פשיטין ומחצה למשקל הברזל, וגם ר' שלמה פי' כן בבכורות בפר' יש בכור לנחלה [מ"ט ע"ב] גבי ה' סלעים של פדיו' הבן, ובתשו' הגאו' כתב שדינר כסף משקלו זהוב רומנט, וכן קורי' בקושטנטינא לזהוב דינר, והוא ב' וחצי למשקל הברזל [ופחות מעט, שמאה מהן דהיינו מנה שוקלי' ליטרא פשיטי למשקל הברזל] וזה יבא י' פשיטין פחות, ונותן לה ממעות מקום הנשואין. ומזוניכי. פי' שארה. וכסותייכי. כסותה. וסיפוקייכי. כדתנן [כתובות ס"ד ע"ב] ונותן לה מעה כסף לצרכה, ומטה ומפץ וכו', ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא. פי' עונתה. ולישנא דקרא [בראשית י"ט] ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ. ויש שכותבין ומיעל לותייכי כדכת' [שם ל"ח] ויבא אליה ותהר לו, ולשון תלמוד בא עליה.
וצביאת מרת פל' דא והוות ליה לאינתו. אבל בדלא אניסא לא כתבינן לפי שידוע ומפורסם לכל ואף כי הוא מעשה ב"ד ומכל מקום וצביאת כתבינן לאפוקי מעובדא דנרש [יבמות ק"י ע"א] דחטפה מיניה כד אותבוה אבי כורסייה, ויש הרבה דברים שמתנאי ב"ד הוא ואין רגילות לכתוב כגון קבורתה, ואין כותבין אם תשתבאי אפרוקינך, ובנן נוקבן דיהוו ליכי מנאי וכו', וכתובת בנין דיכרין ואמ' בכתובות [נ"א ע"א, נ"ב ע"ב] שאע"פ שלא כתב לה גובה בתנאי ב"ד, וכדי שלא לבייש את מי שאין לו כותבין לכולם בקיצבה אחת.
ודין נדוניא. יש שכותבין ודא נדוניא ושוגים כי לשון זכר הוא כדאמ' בפר' איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב] ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא א' להו אי פסקת כשער הגבוה וכו', וגם בפר' נערה [כתובות נ"ד ע"א] זל נדוניא ולא קא' אייקרה זלה. דהנעלת ליה מבי נשא פי' מבית אביה, והיא לשון תלמוד, ואפילו אם היא יתומה מאב ואם נקרא בית אבוהא, ואם אלמנה היא כותבין מביתהא, דמצינו בתמר [בראשית ל"ח] שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם בן נח שהיה אביה וכהן היה דכת' [שם] הוציאוה ותשרף כדין בת כהן, הנעלת פי' הכניסה לשו' הנעל קדמוהי לדניאל [ו'], ונדוניא לשון מקרא ביחזקאל [ט"ז] לכל זונות יתנו נדה. בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשימוש ערסא חמשין ליטרין. שימוש ערסא הם מצעות כרים וכסתות, מאני תשמישי ערסא ומפני שמקבל הכל עליו באחריותו אפילו מאני דלבושא בתורת נכסי צאן ברזל להכי כשפורעין לה את כתובתה אמרינ' בסוף פר' נערה [שם] אלמנה רב א' שמין מה שעליה והילכת' כרב. והא דכתבינן וצבי ר' פל' חתן דנן ואוסיף לה מדיליה חמשין ליטרין. גם הוא מנכסי צאן ברזל באחריותו כאלו קיבל הכל מידה, כדתנן בפר' מציאת האשה [שם ס"ו ע"א] מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כי דרך לעלות בשומא מפני כבוד בני החופה.
סך הכל מאה ליטרין דכסף. סך לשון סכום וחשבון כדא' בפר' לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א] סך מקרי דרדקי כ"ה ינוקי, ומה שהורגלו לסכום מפני שפעמים הוי חמשין בסוף שיטה ואתי לזייופי ולשוויי חמשה כדא' בפר' גט פשוט [שם קס"ז ע"א] א' אביי מתלתא ועד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דילמ' חזי ליה איניש דלא מעלי וכתב מאי דבעי ואי אתרמי ליה ניהדריה לדיבוריה תרי ותלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע, אבל השתא דכותבין סך הכל לא צריך למהדר דיבוריה דאנן כתבי' כל הכתובות בשוה, אבל בימי חכמי' לא היו כותבין הכתובות בשוה כמו שמצינו בבתו של נקדימון בן גוריון [כתובות ס"ו ע"ב] שאמ' רבן יוח' בן זכאי לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה הייתי קורא בה והיה כתוב בה אלף אלפים דינרי זהב שהכניסה מבית אביה חוץ משל חמיה, ותנן [שם] החתן מקבל עשרה דינרי' לקופה, פי' קופה של בשמים. וכיון שמודה החתן שבין שניהם הכניסו מאה ליטרין והוא מקנה לה בקניין גמור ומקבל עליו אחריות הודאתו כמאה עדים היכא דלא חייב לאחריני, והרגילו כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
וכך אמר ר' פל' חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא קבילית עלי ועל ירתיי בתראי. אע"ג דא' רבא בפר' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אעפ"כ כתבינן, ואנן נהגי' כר' יוסי [שם ק"ד ע"ב] לעשות כתובה מלוה דהיינו שוה בשוה כמו שכותבין רק מה שמלוה בלא תוספת וגירוע, ומה שמוסיף שליש על הכספים כדתנן בפר' האשה [כתובות ס"ו ע"א] הטעם מפני שמרויח בהן, גובה מלוה, פי' גובה הכל מה שכתוב בכתובה, כמו שהלותה לו, מקום שנהגו לכפול גובה מחצה, נהרבלאי מגבו תילתא שאם היתה מכנסת ד' ליטרין היו כותבין י"ב ליטרין, ולא היה מנהגם להקנות בקניין, אבל עתה שמקנין בקניין גמור גובה הכל אפילו ענייה. להתפרע מכל שפר ארג ניכסין. הוצרכו לכתוב משום דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] הנזקין שמין להן בעידית בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, להכי ייפו כוחם לכתוב שפר זהו מיטב, ארג, נחמד למראה [בראשית ב'] מתרג' דמרגג למיחזי, ניכסין, גם מטלטלין איקרו ניכסי בפר' מי שמת
<h2>דף פא:</h2>
רב יוסף בר מניומי. תלמידו של רב נחמן היה. בכמה מקומות בתלמוד [ברכות כ"ג ע"א, עירובין מ"ה ע"א, ע"ו ע"ב, יבמות ק"א ע"ב, ק"ד ע"א, ק"ה ע"ב, ק"ז ע"ב]. גרסינן בכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים. ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למיפסלא לה בגיטא מיניה. אמר ליה מאי דעתיך משום נכסי, [אנא] בנכסי פליגנא לך. אמר [ליה] רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין, אע"ג דזבין לא הוה זביניה זבינא. פירוש וכיון דזביניה לאו זביני קודם ליבום, חלוקה דידיה נמי, אפילו פליג [לאו חלוקה היא] כדמסיק התם. ופליג אביי על רב יוסף וכו' עד נפק רב יוסף דק ואשכח דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו', עד שלחוה לקמיה דרב מניומי בר נחומי, שלח להו הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה. מאי טעמא, אילימא משום דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה, דילמא רבי מאיר היא דאמר משתעבדי. ואלא משום דאמר לה לאו בעל דברים דידי את, דילמא רבי נתן היא דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה וכו', לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. אלא אי רבי מאיר אי רבי נתן.
ומה שכתבתי כל כך מגמרא דידן, לפי שמעשה היה בראובן שמכר קרקעות לשמעון, ופרע הלוקח את הכסף עד עשרה זהובים. ואותן [זהובים] היו בידו בתורת פקדון עד שיבוא המוכר ויקחם. ומזמין היה הכסף כל שעה בלא שום עיכוב. ובתוך כך נפטר המוכר לבית עולמו וחיים לכל ישראל הניח. ולא הניח נכסים כי אם אותו הכסף שהיה מופקד ביד הלוקח. והניח יורשים ואלמנה, והרי אלמנתו חוזרת על אותו הכסף בפרעון כתובתה. וביררו בית דין אותי הסודר והרב רבי יצחק הלוי בר אשר. האלמנה תובעת הכסף, והלוקח אומר אני מזומן ליתן למי שיזכה בו בדין האלמנה או היורשים. וטענו מה שטענו.
ועל פי טענותם נשאנו ונתננו בדברים והסכמנו לדעת אחת. ונראה לנו שהדין עם האלמנה ובדין חוזרת על אותו שביד הלוקח אע"פ שאינה תפוסה. ועל פי תקנות הגאונים רבותינו זכרם לברכה שתיקנו והעמידו לשיעבוד גבוי כתובה מטלטלי כמו מקרקעי בזמן [הזה] לאחריות כבושם אנטוכיא וכגמלים של ערביא שהן ממש כמו קרקעי ואחריות האשה עליהן. ורבותינו קדומינו אשר עמדו אחריהם עשאום למטלטלי כמקרקעי בתקנות קבועות, והעמידום על פי הלכה. ומספר כתובה ומלשון הכתובה למדו, שכך כותבין "נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות", בחיים ובמות. וריב"א הלוי ורבינו תם חקרו חקירותיהם. וכדאי הן שנסמוך עליהן לעשות מעשה להגבות כתובה מן המטלטלין. והאלמנה חוזרת על הכסף שביד הלוקח, אותן עשרה זהובים.
ואע"ג דמסקינן הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' דזו אינה משנה, ומתמהינן מאי טעמא אילימא משום דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא רבי מאיר היא וכו', עד אלא משום הכי אינה משנה דלא אשכחן דמחמירין תרי חומרי בכתובה. ופירש רבינו חננאל תרי חומרי, חדא דמטלטלי משתעבדי ותו דמוציאין מזה ונותנין לזה, מן היבם שהוא לוה מאחיו ופורעין הכתובה שהיא מלוה על אחיו. אלא או רבי מאיר חדא קאמר כתובת אשה ממטלטלין, או רבי נתן נמי חדא קאמר מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה, אלמא כה"ג הוה תרי חומרי. ואין אלמנה זו גובה מן הכסף הזה.
לא היא. חדא כיון שאין על אותו כסף שביד לוקח לא טענה ולא עירעור אלא נכון ומזומן לתת לזוכה בו, או היורשים או האלמנה, אין כאן "מוציאין מזה לתת לזה", אלא דין דההיא דכתובות פרק הכותב [פ"ד ע"א], מי שמת והניח [אשה ובעל חוב ויורשים והיה לו] מלוה או פקדון ביד אחרים. דפליגי רבי טרפון ורבי עקיבא, דרבי טרפון סבר לכושל שבראיה ופליגי תנאי ואמוראי אי לבעל חוב אי לאשה, היכא דליכא בעל [חוב] דברי הכל לאשה. ואע"ג דקיימא לן דכתובת אשה ממקרקעי ולא ממטלטלי, קסבר רבי טרפון הני מילי לאפוקי מיתמי, דומיא דבעל חוב דכולי עלמא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. והיכא דאיכא בעל חוב ולא אשה יתננו לבעל חוב, היינו משום דמלוה או פקדון זה ביד אחרים וכאילו מחיים תפסי. אבל לרבי עקיבא תפיסה כי האי לא מהניא. אלא כדמפרש התם [פ"ד ע"ב] והוא שתפס מחיים. ולרבי עקיבא כיון דהבא ליפרע מנכסי יתומים צריך שבועה, הילכך מה שהפקדון או המלוה ביד אחרים כמאן דמונח ברשות היתומים. ורבי עקיבא מודה דאע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לאלמנה תפיסה מהניא. דהכי מסקינן בפרק אלמנה ניזונת [צ"ו ע"א] אלמנה שתפסה מטלטלין בין לכתובה בין למזונות מה שתפסה תפסה. והמלוה שביד אחרים דומיא דפקדון, דנכון הוא הממון ומזומן להחזיר למי שיזכה בו, ואין בית דין צריכין לכוף על כך. הילכך לרבי עקיבא ברשות יתמי הן מפני שצריכים כל הנפרעים שבועה, וכל זמן שלא נשבעו יש כאן תרי חומרי, חדא דמטלטלין נינהו וחדא דצריך לישבע. ואפילו הכי לרבי טרפון ינתנו לאשה, הואיל ומזומן הוא במטלטלי ואיתנהו בעינייהו דמי, הואיל וליתנהו ביד יורשים. ולא חשיב תרי חומרי אע"ג דנשבע הנפרע. ורבי עקיבא מודה היכא דייחד לה מטלטלי לכתובה פשיטא דכי איתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו קיימא לן כפומבדיתא דאמרי בלא שבועה. כדאיתא פרק אע"פ [נ"ה ע"א]. ואפילו לבני מתא מחסיא דאמרי בשבועה מי לא מודה רבי עקיבא דאם ייחד לה מלוה או פקדון שביד אחרים שגובה מהן.
הילכך הואיל ותקנו קדמונינו לשעבד מטלטלין לכתובה דינן כקרקע, כיון דאסמכתייהו עלייהו. דלא מיבעיא היכא דאיתנהו ביד אחרים, ואע"ג דמשביעין עליהן דמוציאין מידן. אלא אפילו הן ביד יורשין נשבעין ומוציאין מידן. דומיא דקרקעות וכבשמים של אנטוכיא וכדפרישית דמן היתומים גובה כתובה מהן. והיכא דכתובה נגבית מן המטלטלין כגון מגמלי דערביא ותותבי דבי מוכסי לא שייך למימר תרי חומרי בכתובה. דאפילו לרבי מאיר דאמר כתובה [נגבית] ממטלטלין, כיון דפליגי רבנן עליה, מודה להו דלא עבדינן תרי חומרי. אבל במקום שהעמידו חכמים את המטלטלין כדין הקרקעות לא שייך למימר תרי חומרי. דמטלטלי היינו מקרקעי. כגון ארנקי דמחוזא כדסבר רבא מעיקרא [ס"ז ע"א]. ולא שייך למימר תרי חומרי אלא כדומיא דנושה באחיו דליתנהו, אבל איתנהו ומזומנים לא שייך למימר תרי חומרי, אפילו שנגבה בשבועה. דלרבי מאיר, דגבי שכיב מרע נמי חשבינן מטלטלין ואיתנהו בעינייהו כמקרקעי בהלכות שכיב מרע ושיור
